|
דיברנובטלפון. שנינו נתנייתים, קבענו שאאסוף אותה מהמדרשה.
היא עלתה למכונית והציעה שנלך לבית קפה סמוך. הסכמתי- לא כל כך שינה לי.
ישבנו, דיברנו, שתינו קפה, אכלנו עוגה, זיהיתי מיד מהשיחה שמדובר בבחורה מאוד נחושה, עם עוצמות פנימיות גדולות, דעתנית ומעשית. טוב, לא חשבתי שזה יוכח לי במידי מעשית.
אחרי שעה וחצי של שיחה קולחת, הצעתי שנתקפל, המלצר הביא חשבון, באוטומט שלפתי ארנק. בעודי מרים את עייני מהארנק אני רואה מולי מבט זועם.
"נראה לך שאתה משלם בדייט ראשון? שכח מזה."
"סבבה שאת מוכנה לשלם, אבל בכל זאת מן הראוי שאני אשלם."
"אין מצב!"
זה הולך להיות קשה...
"אז חצי חצי..."
"בשום אופן," אמרה בנחרצות.
אחרי דיון מתיש של כמעט רבע שעה, ויתרתי.
די, אני בן 37, שילמתי על מאות בחורות. אם היא רוצה לשלם, שתשלם.
המלצר הגיע לקחת את כרטיס האשראי. היא התרווחה בכיסא וחיוך גדול היה נסוך על פניה.
כעבור כמה דקות המלצר חוזר וארשת פניו רצינית: "מצטער, הכרטיס לא עובר"
עכשיו החיוך נמחק והיא התיישבה דרוכה: "אין מצב"
"צר לי, ניסינו כמה פעמים."
מיותר לציין שהיא החליפה צבעים בפנים. דממה.
הוצאתי את האשראי שלי ולחשתי למלצר בחצי משפט מה לעשות.
הוא לקח את האשראי שלי וחזר גם אתו.
"מתנצלים, כנראה בעיית תקשורת. תמתינו כמה רגעים וננסה שוב.
הצבע חזר לה לפנים.
אחרי כמה דקות המלצר לקח את הכרטיס שלה.
"מתנצל על קודם."
חזר לה האוויר.
הוא קרץ לי,
ואני?
אני את שלי עשיתי ומיציתי! פמיניסטיות לא בשבילי!
|
